סיגל ניר
אמנית פרפורמנס, מיצג ומיצב.
סיגל ניר היא אמנית רב תחומית, יצירתה מערבת תחומים וחומרים מגוונים, היא בוגרת בהצטיינות של בית הספר החזותי בירושלים ופועלת שנים רבות בשדה האמנותי של הפרפורמנס בישראל.
לפרנסתה היא מפעילה מספרה ביתית, אלייה מגיעות נשים רבות. המספרה היא, בסיס כלכלי אבל יותר מכל, מהווה עבור ניר קרקע פוריה ליצירה, למחקר אישי ובחינה מעמיקה של הזהות הנשית.
בתחילת דרכה האמנותית, המספרה הפכה למרחב אלטרנטיבי המאפשר התבוננות על מאחורי הקלעים של העיסוק ביופי הנשי ואף היוותה חלל, שעבורו יצרה ניר, מייצגים שונים המערבים את היומיומי עם האמנותי ואת היופי עם העבודה הקשה.
ניר ביקשה לחשוף לעיני הקהל, את תהליכי העבודה במספרה ולהראות את הגרוטסקי והבזוי, שנשים "עוברות", בדרך אל "היופי הנשי", מהלך שמרתק את ניר הרבה יותר מהדרישה החברתית לאסתטיקה מוקפדת.
על התערוכה "בלי נעלי עקב", כתבה האוצרת וחוקרת האמנות ד"ר יעל גילת:
"התרשמתי מאוד מהמהלך האוצרותי והן מהזרימה בין המספרה לסטודיו, בין הציות לקודים, לבין הפרתם על ידי הפיכתם למעשה האמנות. המתח הזה בין היופי, תעשיית היופי והבזות, מרתק".
בשנים האחרונות, מתרכזת ניר בסרטי צלולויד מקלטות וידאו מפורקות, כחומר המרכזי ביצירתה.
היא חוקרת ויוצרת עם חומר זה מיצגים ותערוכות.
הכל החל, כאשר ניר ביקשה מבנה בן השש, לשחרר עבורה סליל של קלטת וידאו, בנה עלה על השולחן, נעמד ושילשל את הסליל לרצפה שהתמלאה בסרטים שחורים ומבריקים.
תנועת הסליל המשתחרר מטה, הפעימה את ניר ולרגע כל הווית החיים, "הצטמצמה" לתוך פעולת הסליל המשתחרר בתנועה רכה, מדיטטיבית ואינסופית…
קלטת הוידאו עבור ניר, היא כמו בית שיש בו חדרים נעולים, שבעבודה סיזיפית היא מפרקת, מרכיבה וחוקרת. מהסלילים והקלטות המפורקות היא יוצרת דימויים מורכבים ושפה אישית ייחודית.
הבית עבור ניר הוא הקיבוץ. היא נולדה וגדלה בקיבוץ חצרים.
לאורך השנים, היא מקיימת דיאלוג עם זהותה הקיבוצית, יחסיה עם הוריה והשיח שנע בין הפרטי לציבורי. בשדה הזה חוקרת ניר את הגבול שנחצה בין האינטימי לפומבי, בין המהלך של החשיפה כאמנית לבין החוויה של החדירה לפרטיות בחברה הקיבוצית, שהפרטי בה, הוא ציבורי.
לעיתים קרובות, ניר, מזמינה את הקהל להשתתף ביצירותיה ומשאירה מרחב חוויתי לצופה לגעת ולפעול עם החומרים ולקחת חלק פעיל בפעולה הפרפורמטיבית.
היצירה שמתהווה בימים אלו, קיבלה תפנית ודרך ביטוי שונה לאור המציאות המורכבת והקשה של השנים האחרונות. השימוש ב"סרטי החיים", (סרטי הצלולויד), שנאספו מעשרות אנשים ברחבי הארץ, מהדהדים ביתר שאת את הזעקה האישית והפרטית של כל אחד והופכת את היצירה האישית של ניר, לזעקה וקריאה קולקטיבית להתבוננות בסלילי החיים, בשבריריותם, בטבעם לחמוק מבין האצבעות, בהיותם חולפים, מבוזבזים, אבודים.
ובאותה נשימה, גם כהצעה ל"סלילי" חיים להלך בם.
